mission impossible

חזרנו מהביקור שלנו בניו יורק.

ידענו שאנחנו נכנסים אל תוך שלושה שבועות של קראטה.

לא הבנו עד כמה.

קומדיה של טעויות שאני עדיין מחכה שתצחיק אותי

ההחלטה על הרילוקיישן התקבלה סופית באמצע-סוף חודש מרץ.

אבל עיקר ההכנות התחילו בתחילת מאי.

(אני מספרת את זה עם שמות החודשים כדי שתבינו כמה שאפתני, מהיר וכמעט בלתי אפשרי כל זה היה).

יש לנו שלושה שבועות כשהמשימות הן להלן:

• למצוא מחליפים לדירה

• למכור את כל הריהוט שלנו

• ניר: להתפטר

• אני: לסגור את העסק (להודיע, לתכנן אירוע סיום, בירוקרטיות של עסק)

• להיפרד מחברים ומשפחה

• להוציא ויזה (קביעת פגישות, שליחת טפסים, התמודדות עם מערכות בירוקרטיה מיושנות, איטיות ומייגעות)

בקטנה.

כל המשימות התערבבו אחת בשנייה ונוצר מעין פלונטר של בלת״מים שתלויים אחד בשני.

נראה לי שקומדיית הטעויות הזו התחילה בניסיון שלנו לקבוע תור לקונסוליה.

(זה יהיה סיפור מסובך נסו לעקוב אחריי).

כדי לקבל ויזה צריך להגיע לקונסוליה ולהתראיין. על פניו פשוט, אבל זו הייתה הסאגה הכי מרכזית שלנו. קודם כל - זוכרים שהייתה מלחמה במרץ-אפריל? יופי. אז כל הזמן הזה הקונסוליה הייתה סגורה, כלומר מצטברים המון אנשים שמחכים למענה. אחרי שנגמרה מלחמת ישראל-איראן מספר 2 אנד קאונטינג, יכולנו לנסות להתקדם בנושא.

כל הטופסיאדה של ניר הייתה פיקס. אצלי היו חסרים כמה מסמכים (חשוב לומר- לא באשמתנו כי אנחנו אש).

אפילו בלי קשר למלחמות, קביעת תור לקונסוליה זה כאב ראש שלוקח הרבה זמן, זמינות התורים היא רק באמצע כסלו תחילת נובמבר.

אמרו לנו: מהר מהר תקבעו תור לניר *אחר כך תוסיפו אותך בתור שלו*, כי כאמור קשה מאוד להשיג תורים בכזו התראה קצרה, אז שלפחות יהיה לכם משהו ביד.

סבבה. קבענו לו תור לאוגוסט והצלחנו להקדים לאמצע מאי - עדיין צפוף אבל כבר ריאלי בזמנים. מכאן התחיל החלק הכיפי - אי. אפשר. להוסיף. אותי. לתור. של. ניר.

לא משנה מה ניסינו, עם מי דיברנו, איזה קשרים ניסינו להפעיל - אין. אפילו הגעתי איתו פיזית לתור שלו עם כל הטפסים וחיוך, ואמרו לי גברת לכי הביתה.

תסכול

הצלחנו לקבוע לי תור רק לסוף חודש מאי. יומיים לפני הטיסה המיועדת.

נחזור לזה תכף (אמרתי פלונטר).

חוזרת לתחילת מאי.

הייתה לנו פגישת הכנה לראיון בשגרירות. קיבלנו אותה כחלק מהשירות של חברה אמריקאית שמסייעת בקבלת ויזה.

פגישה סטנדרטית, לא מלחיצה, לא מרגשת. מרגישים מה הולך לבוא כאן?

המשפט השני של המראיינת, אחרי ׳היי מה שלומכם?׳ היה - בר לצערי את לא יכולה לקבל ויזה (איזה אימוג׳י להכניס כאן שמסמל ״בא לי למות״?)

ברגע הזה אני חושבת ששנינו איבדנו שנה מהחיים.

״מה?? למה?״

״כי אתם לא נשואים״

״סליחה גיברת אנחנו מאוד נשואים מזתומרת. התחתנו בטקס אזרחי לפני שנה יש לנו מסמכים והכל״.  הנה תראי

(כל הלא נשואים ברבנות שמתכננים אי פעם מעבר למדינה אחרת - שימו לב כי אף אחד לא אמר לנו)

״אם אתם לא נשואים במדינת האם שלכם, אתם לא נשואים באמריקה״.

אז הגברת הנחמדה הציעה לנו 2 אופציות:

1. ויזה שבה אני יכולה לבוא לבקר את ניר בכל פעם לחצי שנה בלבד. מה את אומרת אהובהההה

2. תתחתנו

אז התחתנו

בפעם השניה.

בדיוק שנה אחרי החתונה הראשונה שלנו (אולי נעשה את זה כל שנה, לא יודעת, נהניתי)

וככה זה הלך - באותו הרגע שהבנו שאנחנו לא זכאים לויזה, בעלי הדירה והשוכרים החדשים נמצאים בדירה לחתום על חוזה חדש!! (חח כן היה רגע שבו גם לא היה לנו בית וגם לא הייתה לנו ויזה((: )

אחרי חצי שעה התחתנו בזום במדינת יוטה.

המיקום: על הספה בסלון

העדים: בעלי הדירה

אוקיי. התחתנו. פתרנו את הבעיה, אני רשאית לקבל ויזה. אבל התור התורררר. הוא צמוד לטיסה ואין מצב שנספיק. אחרי שהבנו שפשוט אין עם מי לדבר, החלטנו בצעד אחראי לדחות את הטיסה.

שלום לבעיה החדשה - אין טיסות! אנחנו מחפשים טיסה בחודש יוני, ואני אזכיר למי שלא זוכר (אני), זה חודש המונדיאל באמריקה. משמע: אין מקום על הטיסות ו/או מחירי כרטיסים שערורייתיים. אחרי יום ארוך מול המוקד של אל על, הצלחנו בדרך-לא דרך לדחות (שאטאווט למאי חברתי מהתיכון שעזרה לי עם הטיסה כמה פעמים ובלעדיה לא יודעת מה הייתי עושה).

אז הטיסה נדחתה.

אנחנו בדרך לסבתא שלי עם ארבע המזוודות שלנו כי גם דירה בתל אביב כבר אין לנו. 

תעלה ותבוא בעיה מספר ארבע או אולי חמש? איבדתי ספירה.

לניר יש בעיה רפואית (הכל בסדר!!) אבל היינו חייבים ללכת למיון. אולי תידחה לנו הטיסה עוד פעם.

כבר עברנו הכל מה עוד יכול לקרות? (אני חייבת להפסיק לומר את זה)

כנראה שכחתי איפה אני חיה. עוד סבב מלחמה. בכנות כבר אין לי מה לומר על המלחמה הבלתי נגמרת הזו (זה לא נכון יש לי מלא מה לומר), אבל אני בטוחה שגם אתם עייפתם מלדבר עליה.

טוב. בשעה טובה ומוצלחת, טסנו.

נתב״ג, 4 מזוודות, 2 טרולי, בכי ויאללה ביי

אז בגדול עם הבעיות סיימתי, אני חוזרת שוב אחורה: לצד הבירוקרטיות הבלתי נגמרות היו גם חלקים כיפיים יותר. למשל- מסיבת פרידה עליתי על שמלת כלה. דה תנו לי סיבה אחת למה לא (אגב חגגנו בדיוק בתאריך שנה לחתונה).

עשינו רשמית צ׳ק על כל המשימות שהיו לנו.

השבועות האלה הוציאו לנו את המיץ אבל נזכרתי כמה חשוב וכמה זה עוזר להתרכז כל פעם בדבר אחד. מה אני יכולה לעשות כרגע כדי לפתור את הבעיה או כדי לקדם את המצב שלי. בכל פעם שבחרתי להתמקד בדברים שלא בשליטתי (נגיד מערכת הבירוקרטיה האמריקאית),

רק נכנסתי ליותר לחץ, תסכול וחוסר אונים. להתמקד בדברים שביכולתי לשנות הוא קונספט שאני משתדלת ליישם באופן יומיומי קבוע. גם אם נדמה שזה רעיון די מובן מאליו, עדיין אנחנו מתעסקים הרבה בדברים שלא שלנו או שלא בידיים שלנו.

ההתעסקות באפשרי במקום בבלתי אפשרי עוזרת להיות בנוכחות, בכאן ועכשיו. זה הלכה למעשה מרחיק את הלחץ. 

ובנוגע לקפה בזמן הזה? (תודה על הסבלנות אני יודעת שלזה חיכיתם)

ובכן הקפה בתל אביב שאני הכי אוהבת וגם לא מתכוונת לוותר עליו בחו״ל הוא כמובן טימותי אהובי. כשהיינו אצל סבתא חקרנו את בתי הקפה באזור השרון ויש לי שאלה אחת - למה ככה משעמם? יש כאן אנשים שגרים באזור השרון? ספרו לי איפה אתם שותים קפה.

היינו ברעננה, הרצליה, רמת השרון, הוד השרון ואפילו במושבים מסביב. אין על מי להסתכל כי הכל שומם וזה מינוס רציני. אני אגיד לטובתם שגודל הכוסות היה בסדר. מבחינת טעם..... לא כולם יודעים איך להכין אמריקנו. אגב ככה מכינים: מים חמים ורק אז אספרסו (אם אפשר אז לא לשרוף אותו). גם זכיתי לראות איך חיי הפנסיה נראים ודווקא נראה לא רע.

זהו ניו יורק תחזיקי חזק ותתחילי להכין קפה טוב אנחנו מגיעים.