אז איך הכל התחיל / מה, נעזוב פה הכל?

הכל מתחיל סביב הירח דבש שלנו.

ניר קיבל הצעה להתראיין לסטארט-אפ קטן בניו יורק, לא ישראלי.

(אין סיבה שחברה כזו קטנה תרצה להביא עובד ישראלי ולארגן ויזה. הרבה יותר קל לגייס אמריקאי)

אבל בשביל הספורט הוא ניסה.עכשיו, אתם כנראה לא יודעים, אבל הבעיה עם ניר (שהיא גם החוזקה הכי גדולה שלו) זה שתמיד אוהבים אותו. כמה אוהבים אותו? יותר מדי. זה בלתי נסבל.

חח אז הוא התראיין ונחשו מה קרה?

בקיצור, הרעיון הזה נחמד כרעיון אבל גם מרגיש עדיין כמו אפשרות לא באמת רלוונטית וגם יש לנו ירח דבש על הראס.

מה נקרא - נשתמע.

וגם באמת, מה הקשר שלנו לרילוקיישן ועוד לניו יורק??

הקשר היחיד הוא יובל חברה הכי טובה שלי שגרה שם כבר שנתיים. אבל עם כל אהבתי אליה, לא בגלל זה עוברים לגור שם.

אפילו להגיע לביקור שם היה מבחינתנו סיפור. כל כך סיפור שלא עשינו את זה במשך שנתיים שהיא נמצאת שם, מה שגרם לה די להתבאס עלינו.

הבנתי למה היא מתבאסת אבל לא היה לי הרבה מה לעשות בנושא.כשאני אומרת להתבאס אני מתכוונת למשחקי אבי נעלבי כאילו לבוא לניו יורק זה לנסוע שניה לרמת גן. יפה שלי איפה את.

ככה או ככה אני לא ייחסתי הרבה חשיבות לעבודה הזו כי כשלא מפתחים ציפיות קשה יותר להתאכזב אם זה לא קורה.

יסורי המצפון שיובל עשתה השפיעו וסגרנו יחד עם עומר, הבת זוג שלה, כרטיסי טיסה כדי להפתיע אותה.

לפני שאני ממשיכה - חשוב שתדעו שלהפתיע את האנשים שאני אוהבת זה הדבר האהוב עליי בעולם.

לגרום להם לבכות מרוב אושר זה פסגת כל שאיפותיי ומי שלא בוכה מההפתעות שלי יכול לא להישאר חבר שלי.

אני מספרת את זה כי הרבה פעמים זו שפת האהבה שלי. בקיצור, התחלנו לשבת על הטיול- לאן מגיעים, איך מפתיעים אותה, מה נעשה ובעיקר כמה היא הולכת לבכות.

הכל פיקס פוקס מתוכנן ומהודק ואז - יאללה מלחמה. לא בקטע מדרבן. באמת התחילה מלחמה. שוב.

עם האזעקה הראשונה ניר הוקפץ למילואים וגם היה שם לאורך כל המלחמה, אני העברתי את הזמן ברחמים עצמיים ונפרדנו לשלום מהטיסה שלנו.זה היה שלב כזה שהכל היה גרוע, חוסר וודאות מכל כיוון, הישרדות וחדשות רעות ברקע.

תוך כדי, בין אזעקה-למקלט-להקפצה-להתקף חרדה, האמריקאים שרצו את ניר קפצו שוב.

מראש, ההסכם איתם היה שעד חודש יוני אין מה לדבר עם ניר על משרה מלאה, ועל כן גם לא דיברנו ברצינות על מעבר לאמריקה.

הפניה שלהם אליו הייתה מפתיעה. הם ביקשו להקדים הכל - שנגיע בטיסת הביקור שלנו ולא נחזור לישראל (שהם אפילו לא ידעו שבוטלה).

זה מתחבר למה שסיפרתי בהתחלה, זוכרים?

שניר הוא אדם כזה שכולם אוהבים? במקרה הזה כל כך אוהבים שהם מוכנים מהרגע להרגע לממן ויזה לשנינו ולהטיס אותנו לצד השני של העולם(!!)

מפה לשם, בהתראה של יום - המעבר לניו יורק הפך לדבר רציני שצריך לדבר עליו.כל זה בזמן שאני כעסתי שהוא הלך למילואים (כן אני יודעת שמילואים זו לא בחירה שלו, כן אני יודעת שזה לא יפה להקשות עליו יותר ממה שכבר קשה לו וכןןןןן אני יודעת שכולם עושים מילואים ואנחנו לא מיוחדים. אז מה. עדיין כעסתי).

הרעיון של לצאת מהארץ בתירוץ ״מוצדק״ קרץ לנו מאוד. פתאום קרה הבלתי ייאמן! הטיסה שלנו חזרה! אמנם בתאריך אחר אבל היי העיקר שיש טיסה ונוספה לה מטרה נוספת חשובה: להכיר את השותפים העתידיים של ניר לפני שאנחנו הולכים על זה סופית.

חמודים ונרגשים שאנחנו, התחלנו להתארגן כי הטיסה מתרחשת עוד יומיים. כדי לדעת למה לצפות, שאלתי את ניר באיזו שעה היא. ניר העביר לי את ההודעה מאלעל ואני מצטטת: ״הטיסה שלכם מניו יורק לישראל מתרחשת כמתוכנן״.

ניר!!!!!!!!!! אני אהרוג אותך זאת לא טיסה לניו יורק אלא חזרה. מאיפה אני אחזור???

אז בוטלה הטיסה (שוב), אבל זה לא מנע מהאמריקאים להמשיך לבדוק מה קורה והאם הוא כבר מוכן לחתום על חוזה ופשוט לעבור ברגע שאפשר לצאת מהארץ.

ככה או ככה אנחנו תקועים כאן וצריכים להחליט בדרך הכי לא אידיאלית שיש - הולכים על זה?

אני לא יודעת להסביר את זה אבל כל הנסיבות הצביעו על כן. כן? אנחנו? לעזוב? הרפתקה? אבל מה אני אעשה שם? מה עם הסטודיו שלי העסק שלי וכל מה שעבדתי כל כך קשה בשבילו?

אלה כל המחשבות שחשבתי שיהיו לי. בפועל חשבתי רק על כמה מגניב זה יכול להיות.

בקיצור-

בחודש יוני אנחנו עוזבים את הארץ לכיוון אחד לניו יורק. עדיין לא מאמינה שאני אומרת את זה.

הראשון שהתקשרתי אליו היה אסף, אחי. הוא בדיוק היה מחוץ לארץ ולא ידעתי אפילו איך להגיד שאנחנו עוזבים. אנחנו קרובים מאוד ואני לא יודעת איך זה ייראה כשאני נמצאת רחוק.

אחריו סיפרתי למור ולוטם או כמו שאבא שלי קורא להן: מור וקינמון (לא יודעת למה אל תשאלו).

הן השלישייה שלי, תמיד נמצאות הכי קרוב אליי ויודעות הכל.אני חושבת שכולנו היינו כל כך בהלם שלא ידענו בכלל לעכל את זה, כי לא הייתה שם התרגשות או בכי אלא יותר הלם כללי. חוץ ממור שהייתה עסוקה בלהמליץ על סופרים וחנויות יד שנייה.

אחריהן סיפרתי להורים (סורי זו ההיררכיה) אמא בכתה ואז מיד התאפסה ושאלה 'מה צריך' ואבא כמו אבא אמר לי רק לדאוג שיהיה לי חדר אורחים כשהוא יבוא לבקר. לא משנה שזה לא בתקציב, או במילים שלו ״זה נשמע לי כמו בעיה שלך ולא שלי״. פייר.

רילוקיישן לא היה חלק מרשימת החלומות שלי. אני מודה שנהניתי לחשוב על זה אבל אף פעם לא היה משהו קונקרטי שייקח אותי מכאן. פתאום יש.

מגיל צעיר אני עובדת קשה כדי להיות יציבה. אף פעם לא היה חשש של ׳מה אני רוצה לעשות׳. הייתי הראשונה עם תשובות, שגרה וודאות - הזוגיות מגיל 19, היציאה מהבית בגיל 20, פתיחה של סטודיו בגיל 23. הכל תמיד היה מאוד מסודר ומחושב ובעיקר נועד לייצר לי שורשים. אני לא אוהבת דברים זמניים. אם אפשר שהכל יהיה לי מתוכן מראש, מה טוב.

ופתאום זה - 

גם שונה מהתכניות וגם כל כך מהיר.

לראשונה בחיי אני מתמסרת כל כולי אל השחרור.

יש עיקרון בתוך היוגה, שאני משתדלת לחיות אותה, שנקרא ׳אה-פאריגהה׳. אי היאחזות. שחרור מכל מה שאנחנו מחזיקים כל כך חזק ונדמה לנו שמגדיר אותנו: סטטוס, רכוש, מעמד, מערכות יחסים. ההיאחזות הזו משאירה אותנו במקום ולמעשה יוצרת לנו עולם והשקפה צרים מאוד.כשנוכל באופן מודע לנתק את הערך שלנו או את ההגדרה שלנו מהדברים החיצוניים האלו, נוכל לגלות עולם חדש -פנימי וחיצוני (קריירה, מערכות יחסים ועוד).

אני במסע הזה מנסה לשחרר.

לשחרר את מה שאני חושבת שאני

לשחרר את מה שאני חושבת שאחרים חושבים שאני

לשחרר את מה שנאחזתי בו כל כך חזק לאורך הרבה שנים

כדי לגלות מה עוד לא גיליתי על עצמי.

נ.ב. לא סיפרתי קודם אבל בסוף הצלחנו להגיע לביקור בניו יורק! אמנם בחודש וחצי איחור אבל יובל בכתה הרבה מאוד וזה כאמור כל מה שרציתי.

ברגעי כתיבה אלה ממש אנחנו חוזרים חזרה לארץ לחודש האחרון שלנו לפני העזיבה ויש לי מסקנה עיקרית על העיר הזו: אין פה קפה. מה זה השטויות האלה??

תבינו, הקפה שלי מאוד פשוט: אמריקנו. כל מי ששותה קפה עם חלב - מדובר בשוקו ואתם לא תשנו את דעתי. 

בכל מקרה, כמה אפשר להרוס מים חמים ואספרסו? ובכן, כנראה שהם בתחרות על מי עושה את זה הכי גרוע.

אם כבר פתחתי את זה, גם עניין ההגשה חשוב לא פחות. קפה צריך להגיש בכוסות נכונות או לא להגיש בכלל ומשום מה האמריקאים חושבים שהכוסות בגודל של מיכל מי עדן משפחתי זה סבבה. מה קרה לכם? אני שותה מים מלוכלכים בטעם לוואי של טעות.

לשבת בבית קפה ולשתות את האמריקנו שלי מהווה בערך 90% מהאופי שלי, שלא לדבר על הזוגיות שלי. מה נעשה עכשיו יחד? מכירים פעילות זוגית שהיא לא לשבת לקפה? אשמח להצעות.

חכו לפרק הבא...