התגעגעתי אז באתי

פרק 8

(כן זו לא טעות, יש גם פרק 7 כתוב ומוכן אבל לא העלתי אותו ועכשיו אני כבר לא זוכרת למה.. נראה לי שאעלה אותו בהמשך)

אקספוזיציה:

אני חוזרת מפגרה בכתיבה כי למען האמת נכנסו לי קולות לראש שהכתיבו את הפעולות שלי ובראשם: ״את מי זה מעניין״. הקולות האלה (לא בקטע פסיכוטי) שכנעו אותי שגם את עצמי אני לא מעניינת וככה הכתיבה הפכה ממקום פורקן למקום הלקאה עצמית וביקורת.

תקופת המעבר האינטסיבית מאחורינו. עברנו לדירה משלנו. ריהטנו אותה, יצא פיגוז.

ניר התמקם במשרד החדש, אני מפתחת לי סוג של שגרה זמנית.

הכרנו חברים חדשים ואנחנו מוצאים את המעגל שלנו לאט לאט וחמסה הוא גם מתרחב ואפילו נוצרת תחושה די נוחה ברמה החברתית בעיר.

ועם כל הדברים האלו שהם חיוביים, אני תוהה את מי אני כבר מעניינת. 

כי הדרמה והכאוס שהיו בהתחלה כבר אינם והכל על פניו מה זה בסדר. אז מה כבר יש לי לתת? (אלה הקולות אצלי בראש, אתם לא צריכים לענות).

אני חושבת שעוד סיבה עיקרית שהפסקתי לכתוב ולשתף היא חוסר נוחות ענק שאני מרגישה מתחת לפני השטח.

הפיל שבחדר: אני לא עובדת.

העובדה הזו מעוררת אצלי תחושות מאוד מעורבות - החל מתחושת חופש ואיזה כיף יש לי זמן פנוי, עד לתחושות קשות של בושה וחוסר מסוגלות.

סביב עניין ה״לא עובדת״, אני חושבת שהבנתי משהו על שינויים:

יש שינויים שאנחנו מוכנים לקבל וקל ואפילו נעים לנו לקבל אותם.

כמו ללכת להסתפר - זה שינוי אבל אנחנו הולכים אליו מוכנים ועם רצון. אצלי למשל - היה לי קל לקבל את העובדה שאחרי 7 שנים יש לי סוף סוף ׳אישור׳ להתלבש איך שבא לי. אני לא מוגבלת ללו״ז שיעורים שמחייב אותי בגדול ללבוש טייץ וגופיה כל יום לאורך כל היום. היה לי קל לקבל את המעבר לעיר חדשה, ועוד איזה עיר. מי מתלונן על דבר כזה?

אבל יש שינויים שמגיעים ואנחנו לא מוכנים לראות אותם או לקבל אותם. אצלי זה מגיע סביב עניין העבודה/קריירה/איך שתבחרו לקרוא לזה.

אני אסביר את הסיטואציה: בגלל שאנחנו עברנו לאמריקה לצורך העבודה של ניר, ואני אשתו, אז אני ה׳פלוס וואן׳ של הויזה. כלומר, אין לי אוטומטית אישור לעבוד כאן כמו ניר. 

לשמחתנו, יש לי אפשרות לעבוד זה פשוט דורש בירוקרטיית הוצאת אישור עבודה.

(בירוקרטיות אמריקאיות זה תחום מתיש ומייגע אבל לא על זה אתעכב כאן).

אישור העבודה שלי אפשרי, אנחנו על זה ולדעתי (אמן) כבר תכף מסיימים. 

״אבל בר זה דווקא נחמד לא לעבוד תקופה, מה הלחץ?״ או. שאלה מהממת והנה התשובה. 

הוצאת אישור עבודה הוא קריטי כאן מאוד כי שימו לב:

בלי אישור עבודה אני לא יכולה להוציא social security number (כמו מס תז), בלי SSN אני לא יכולה להוציא כרטיס אשראי, בלעדיו אני לא יכולה להוציא רישיון נהיגה, אני אפילו לא יכולה לעשות חבר מועדון בTG max!!, אני לא יכולה להתקדם בדירוג אשראי וזה משפיע על מקומות עבודה פוטנציאלים ודירות שנרצה בעתיד.

אז כאמור אישור עבודה הוא קריטי לקיום שלי כאן.

כמה זמן לוקח להוציא אישור עבודה? אין תשובה ברורה אבל בד״כ עד 4 חודשים. בשביל לסבר את האוזן - אנחנו בדיוק סוגרים כאן עכשיו 3 חודשים.

כל הנ״ל אומר שאני לחלוטין תלויה בניר. 

שלא יהיה בלבול, אם צריך לבחור אדם אחד בעולם להיתלות בו זה לחלוטין ניר אילון. אבל אני אשמח לקבל קצת מהעצמאות שלי חזרה.

הרצון שלי להתחיל לעבוד, לקדם דברים, ובואו - להכניס כסף, גרמה לי להתחיל לחפש עוד אפשרויות. 

אמרתי לניר - עוד כשהרעיון לרילוקיישן עלה - אני מוכנה בשביל החלומות שלו וההגשמה שלו, לתקופה, גם לעבוד בסידור מדפים בסופר אם זה מה שצריך.

אני מוכנה לשים בצד את ההגשמה האישית שלי והקריירה ולאפשר לו לעשות את זה, כי אני יודעת שזה יקרה גם לכיוון השני.

בכל מקרה, התחלתי לחפש עוד אפשרויות תעסוקה שהן לא רק הוראת יוגה, כשכמובן הוראת יוגה היא בעיניי בעדיפות ראשונה.

זה היה השלב שבו התחלתי לחוש באיזה שינוי מתחת לפני השטח והוא כל כך מבעית אותי שבחרתי להכחיש אותו חזק חזק עד שכבר לא הייתה שום ברירה אלא להגיד את זה בקול:

האם הרעיון לעבוד בעבודה ״רגילה״ מדליק אותי יותר מלחזור ללמד?

איזה פאקינג פחד.

מי אני? מה עשיתי כל השנים האלה? בזבזתי את הזמן? הטפתי את דרך היוגה לחינם? אני עד כדי כך צבועה?

וואו כמה שאלות קשות עלו לי.

הרי כל השנים שבהן אני עוסקת באימון והוראה אני אמרתי כמה זה לא מקצוע זמני ואני לא אוהבת שאנשים מלמדים ״רק עד שהם יתחילו עבודה של גדולים״. אני אצא מהארון ואגיד שאפילו הסתכלתי עליהם מלמעלה. הוראה זה מקצוע אמיתי, לא זמני, זו לא מלצרות של אחרי צבא הרי.

ואז אני ממרום התנשאותי, מעיזה לרצות הייטק ושעות עבודה קבועות יותר מאשר ללמד?????

״אז למה לא לשלב גם וגם?״

כי אני לא מכירה את זה. 

לא נעים לי להודות שאני מגלה כמה אני מקובעת מחשבתית על עצמי ועל העולם שאני מכירה. לאחרים אני אומרת ׳בטח תתגמשו, תלמדו, תתרחבו, אתם לא רק דבר אחד ודבר לא מגדיר אתכם׳. אבל אצלי? חחחחחחח

בקיצור שינויים-

יש כאלה שאנחנו לא מוכנים להודות מול עצמנו שהם קורים. 

אגב, אני אפילו לא יודעת אם השינוי הנ״ל אכן קורה אצלי, כן? זו רק המחשבה שהוא עלול לקרות ואני כבר מתכנסת לתנוחת עובר.

בהמשך ישיר - לא הלכתי לתרגל כבר חודשיים. זו האמת וגם בה אני קצת מתביישת. 

ניר אמר לי משהו נכון (אני שונאת שהוא תמיד אומר דברים נכונים): ״אם את רוצה ללמד את חייבת לשמור על התרגול האישי שלך כי אחרת את משקרת להם ולעצמך״. הוא צודק. נו שיט שרלוק. איך הגעתי למצב שבו הוא אומר לי את המובן מאליו ואני עוד מסכימה כאילו איזו תובנה חדשנית נפלה כאן.

ואז הוא אפילו המשיך בעוד אמירה מעצבנת ונכונה: ״אני יודע שאת לא הולכת כי לא מצאת מקום שאת מתחברת אליו, אבל להמשיך גם כשזה לא מושלם זה מה שאת תמיד אומרת אז למה את לא עושה? וגם, לא מצאת מקום שאת אוהבת? תיצרי אחד כזה״.

הוא כל כך צודק שנראה לי שאני נפרדת ממנו כי אין מצב שהוא הולך להיות יותר צודק ממני בזוגיות הזאת.

אין לי עוד תשובות לכל השאלות והספקות שעולים.

גם השלב הנוכחי ברילוקיישן לדעתי קצת פחות סקסי מלחפש דירה אבל הוא קיים והוא כאן כדי להישאר.

אני רוצה לחזור לשתף עוד כי זה עוזר לי קצת לעכל ולהבין מפרספקטיבה אחרת וגם כי כל כך הרבה אנשים שואלים אותי ׳נו אז איך ניו יורק?׳ חח שזו שאלה כל כך גדולה שאני פשוט עונה לה: ׳בסדר׳.

קלירלי שיש לי יותר מה לומר מזה…

אז אם זה מעניין אתכם שמחה שחזרתי ואם זה לא אז אל תגידו לי.

אה ובנוגע לקפה

לא יודעת אם המקומות כאן לא רעים או שאני נעשית קהת חושים אבל אני די מסתדרת ויש כאן אפילו מוקומות שאני מגדירה כ׳חובה׳.

אני מצרפת כאן לינק למפה הנהדרת שיצרתי לכל בתי הקפה שעברו אותי והאמת שיש כמות מרשימה.

דש