פרק 4 - נפילת מתח?

זה אמיתי.

אני פורקת מזוודות, 

אני מסדרת את מוצרי המקלחת שלי על מדפים,

היום קניתי תבלינים ושמן זית.

כל הפעולות האלה לא מרגשות במיוחד אבל הן עושות את הדבר הזה למאוד מוחשי ואמיתי. אנחנו כאן. ואנחנו נשארים. יש רגעים שבהם אני מרגישה די בנוח וזה כנראה ניכר כי כבר כמה פעמים ניגשו אליי בסאבווי ושאלו אותי איך מגיעים ממקום למקום או על כיוון הרכבות. and i rock this. בהתמצאות במרחב אני מצוינת וגם להבין איך עיר בנויה ואיפה נמצא כל דבר. ניר טוען שחושבים שאני מקומית כי יש לי רסטיג ביץ׳ פייס. well… יחד עם כל הנ״ל, כ״כ הרבה דברים מרגישים לי עדיין זרים, וכאילו מדגישים לי בכוונה שעוד לא מצאתי את מקומי כאן.

למשל, לא מצאתי עדיין סבון כלים שאני אוהבת שאין לו ריח מתוק שעושה לי רפלקס הקאה. זו שריטה מאוד ספציפית שקיבלתי בירושה מאמא שלי (ואת אמרת שלא לקחתי ממך מספיק חח) - אם זה לא פלמוליב ירוק אז זה לא מתקבל. לא ריח לימון, לא תפוח ובטח שלא ריח תות(??). רק פלמוליב ירוק בריח של סבון כלים. זו דעתי בכל אופן. אם אתם לא מסכימים זה בסדר ואתם טועים, כולנו טועים לפעמים.

אני נמצאת באיזשהי מחשבה/התנהגות/הוויה של זמניות. אני כאן בנתיים. אבל מנגד, אני עושה פעולות שקושרות אותי לכאן. כל הדבר הזה יוצא מעין סיטואציה מאוד מלאכותית ומגושמת. לא פה לא שם.

ניר שאל אם אני מתחרטת. אני לא. קודם כל, עברה שניה וחצי זה עוד מוקדם מדי לגבש מסקנות. ודבר שני, הקושי שאני חווה לא מגיע מחרטה של ׳אוי מה עשינו׳ אלא יותר בכיוון של קשיי הסתגלות.

אני מתהלכת כאן כאילו עשיתי משהו לא בסדר. לא במובן של ׳הייתי צריכה לפעול אחרת׳. אלא במובן של (סליחה על האנגלית) i did something wrong. שזה אותו דבר בתרגום חופשי..

אני אסביר- מכירים את זה שאתם יוצאים עם חברים אבל בסוף אתם משלמים הרבה יותר ממה שתכננתם וזה מעיב על כל ההנאה שלכם? ואז מסתובבים עם תחושה כזו של ׳עשיתי משהו לא בסדר. לא הייתי צריכה להוציא הרבה כסף׳, או שאכלתם ארוחה גדולה מדי רק כי היה טעים ואחרי זה מסתובבים עם צרבת?

אז אני ככה.

לא מצליחה להתרגש או לשמוח מהשלבים ואבני הדרך אלא בעיקר מרגישה כאילו משהו לא בסדר. כאילו אני לא אני, פועלת בצורה לא מסודרת ואחראית, קצת עם תחושות אשמה. כאילו שכחתי משהו.

אולי שכחתי מה אני רוצה? הרי כבר הרבה זמן שאני ממוקדת ומתעסקת בדברים טכניים של לעבור מדינה וכל היוצא בזה, אולי חשבתי שאני אוכל להחזיק את זה יותר זמן אבל בפועל זה נהיה לי קשה?

קשה לי לומר, כי זה לא שאני סובלת כאן. אני לא סובלת בכלל. אבל האם זה אומר שאני עפה על חיי בכל רגע? לא בדיוק.

אני מסתובבת בעיר בעיקר לבד. זה לא תחילתו של מונולוג רחמים עצמיים. אני רוב הזמן לבד וזה באמת בסדר לי. אני רגילה להיות לבד וגם בארץ את רוב הזמן בתכלס העברתי לבד. אני ממש בטוב עם עצמי אני חושבת שאני מעניינת ומהממת וכיף איתי. אבל ללבד הזה מתווסף עניין הפרשי השעות עם הארץ. קשה לי להחזיק את השיחות עם האנשים שחשובים לי כי כשמגיע סוף היום ואני רוצה לדבר ולפרוק אז בארץ כבר מזמן ישנים (חוץ ממור את כל הזמן ערה יפהשלי תעשי עם זה משהו).

כדי להדגיש שאינני בודדה - לאט לאט אני מכירה כאן חברים חדשים, כשהראשית בהם היא שירי.

את שירי אני מכירה מהטירונות לפני כמעט 10 שנים(!!). היינו יחד בבסיס מפרשית למשך 4 שבועות של טירונות 02 שבה עשינו כלום ושום דבר אבל על מדים.

שירי הייתה החיילת הכי צהובה שראיתי ואני הייתי רקדנית בדימוס שלא הבינה לאן היא הגיעה ולמה.

בכל מקרה, לא החלפנו מילה מאז הטירונות. אני יודעת דרך הפייסבוק שהיא למדה בקולומביה אבל זהו (אני מודה שלא היה לי מושג איפה זה חוץ מההבנה שזה בארהב חחח).

אניווי, נתקלתי בסרטון של הפודקאסט שלה ואחרי סטוק קטן בעמוד אינסטגרם שלה, הבנתי שהיא בניו יורק!

ישר שלחתי לה הודעה, סיפרתי לה שאני באה והיא מיד הייתה מוכנה לקבל אותי ולחבר אותי ולעזור לי.

תראו, יש משהו בנוגע לקשרים כאן שהבנתי עוד מהארץ- ישראלים מושכים ישראלים וחבֵרוּת כאן מקבלת הגדרה שונה לחלוטין. נכון בצבא יש חברויות מוזרות ולא צפויות? אז גם כאן. יותר מזה, הייתם קוראים לאדם שלא פגשתם או דיברתם איתו 10 שנים, חבר? כנראה שלא. אבל כאן? בוודאי שכן.

ברגע שהגענו לכאן שירי קיבלה אותי ממש בזרועות פתוחות, גם את ניר. במפגש הראשון של שלושתינו יחד ישבנו לאכול בכץ דלי (טעים, מבינה את הייפ, לא הייתי עומדת בחיים שעתיים בתור).

תוך כדי שאנחנו יושבים לאכול שם, שירי קיבלה טלפון מחבר שאמר לה ׳בואי יש דיג׳יי שמגיע לנגן ואנחנו סוגרים מסעדה׳. תוך 3 דקות קמנו והלכנו למסעדה אחרת. פגשנו שם עוד 5 ישראלים שלא הכרנו. כמובן שהפכנו לחברים תוך דקה (אני אומרת לכם, אווירת טירונות אבל בקטע חיובי).

אחרי איזה שעתיים במסעדה המשכנו את הערב למסיבה של אותו הדיג׳יי בברוקלין, היה כיף ברמות.

שירי תמיד אומרת שאתה יודע איפה אתה מתחיל את הערב, אין לך מושג איפה תסיים אותו וחווינו את זה יחד איתה פעם ראשונה. הערב הזה הוביל אותי להכיר ולהתחבר לעוד כמה בנות מאוד מתוקות שגרות כאן ואני מרגישה שאני בכיוון טוב.

בכלל, כל הרעיון הזה של לצאת מאזור הנוחות ולעשות דברים שלא אופייניים לי כמו לצאת למסיבה ככה סתם, זה רעיון שאני נהנית ממנו מאוד. כיף לי לגלות מה קורה איתי כשאני פחות לחוצה על הלוז שלי.

__________________________________________________________________________________

בנוגע לבית שלנו, תראו אני חשבתי שאפרט כאן קצת יותר איפה מצאנו ולמה…

מאז שחתמנו על החוזה קרו הרבה מאוד דברים: בירוקרטיה, סידורים, הזמנה והרכבה של ריהוט (בזמן הכתיבה שלי כאן אנחנו עדיין יושבים על הרצפה ואוכלים אוכל מוכן מהסופר, אולי היום אני אצליח להכין ארוחה ראשונה). אני יכולה לספר על זה אבל זה די מעניין תתחת סורי

אמשיך לעדכן בהתפתחויות הדירה והריהוט שלה אבל כרגע אני שמה את זה בצד כי זה יותר תוכן ויזואלי ואם אתם שמים לב פה זה תוכן כתוב...

הכנתי אוכל אבל אין שולחן או כיסאות

__________________________________________________________________________________

בענייני התרגול שלי: לא מצאתי מקום לתרגל בו ליד הבית. התרגול הפיזי חסר לי מאוד ולא נוח לי לתרגל בבית. אני מפונקת לפעמים וזה בסדר אני מרשה.

בשיעור האחרון שהייתי בו המורה דיברה על היכולת ליהנות ולקחת את החיים קצת פחות ברצינות.

היא הזכירה מושג בסנסקריט שנקרא לילה (lila) שבתרגום פשוט זה 'משחק׳. הרעיון הוא שהעולם הוא לא עסק רציני או משימה שחייבים לתקתק בצורה מושלמת. למיטבי לכת: היוגה הרי נועדה לעזור לנו להפחית את רמות הסבל, וכשלוקחים את הכל ברצינות תהומית אנחנו יוצרים לעצמנו סבל כי הכל נעשה כבד וקשה (אני). אם מאפשרים קצת יותר קלילות/משחקיות, רמות הלחץ מתמתנות. שום דבר לא נעלם לחלוטין וזה לא קסם שקורה ברגע, אבל אני מזכירה לעצמי שאני פה בשביל העלילה (חח ראיתם איך חיברתי את זה בנונשלנט?)

בקיצור הבנתי כמה כבדות סחבתי איתי בימים האחרונים, בלי שבכלל שמתי לב. הלחץ שהכל יקרה מהר, הבהלה מזה שדברים עדיין זרים לי, והתחושה המציקה הזו של I did something wrong.

השבוע בענייני קפה חטפתי עצבים.

יש טרנד חדש ברשת (סליחה על הביטוי הכל כך מבוגר הזה פשוט ראיתי את הטרנד באינסטגרם וברור לי שהוא גם בטיקטוק אבל אין לי). בטרנד הזה מבקשים מהבריסטה לאטה מפורק ואז מרכיבים אותו לבד, מצלמים ומתלהבים.

מקבלים: כוס קרח, כוס עם סירופ וניל (איכס אלוהיםםםם), כוס עם אספרסו, כוס חלב.

אני מחפשת מילים שיביעו כמות גלגולי העיניים שעשיתי כשראיתי את זה.

אין אין אין להם מה לעשות כאן. הם לא יודעים קושי מה הוא. משעמם להם ברמה שלא ראיתי בחייםםםםםםם. אני עדינה מאוד במילותיי.

הם קוראים לזה- deconstructed late

חיים את לא שותה לאטה מפורק, את שותה לאטה!!!! פשוט הרכבת אותו.

יכולת לעשות את זה בבית לבד בלי לשלם מחיר מופקע ובלי להשתמש ב5 כוסות חדפ!!! אני חושבת שהאמריקאים רגילים שהכל מגיע מוכן. רמת הספציפיות של מוצרים שנמכרים כאן היא פסיכית. אתם יכולים למצוא בכל מקום אוכל ושתייה מוכנים ברמה הכיייי ספציפית שיש. אז מהשעמום הם חוזרים אחורה ופתאום ׳להרכיב לבד׳ או ׳להכין לבד׳ נתפס כSO CUTE (גם ביטוי מאוס).

אוף אמריקה. 

אני לעומת זאת המשכתי להזמין קפה שאני לא צריכה להרכיב לבד כי זה לא פאזל.

כוס שתבוא לי בסיוטים אבל קפה מעולה

מצאתי כמה בתי קפה מאוד מתוקים, לצערי הרב אף אחד מהם לא ליד הבית שלנו, אבל אני מכינה מפה של כל המקומות שעוברים אצלי סלקציה.

בנימה זו, מישהו רוצה להיכנס שותף לבית קפה באפר איסט ניו יורק? דברו אליי.