המציאות היא כדור שוקולד

אני מנסה לעמוד בהתחייבות הזו שעשיתי מול עצמי עם הכתיבה של הבלוג

כל שבוע

פרק חדש

לא משנה מה

אני מנסה לעמת (ולאמת) את עצמי מול הדבר הזה של לעשות בלי לצפות לתוצאה מידיית או לתוצאה בכלל.

אמא אומרת שזה האנטיתזה לכל מה שהייתי לפני כן.

אני *לא* עושה דברים שאין להם תועלת.

זו הסיבה שלא פיתחתי הרבה תחביבים בחיי.

פאן פקט- כל תחביב שהיה לי הפכתי לעבודה בשלב מסוים. מה שלא הפך לעבודה, נעלם.

חיים תירגעי מה יש לך זה שכיף לך לא אומר שזה צריך להפוך לעבודה.

עוד דוגמה לתועלתנות שלי: לא קניתי בגדים חדשים במשך 3 שנים כי בשביל מה? אני הרי בטייץ כל הזמן.

או נגיד, אם אף אחד לא רואה את הארוחה שלי אני יכולה לאכול ישר מהסיר כי מה הטעם בלצלחת (עזבו כמויות זה פחות מעניין אותי). אבל אם אני מכינה ארוחת בוקר לניר שהתועלת בה מאוד ברורה לי- לשמח אותו. אני מרימה הפקה שלא מביישת סרוויס מקצועי (אגב, כל מי שאי פעם בא לאכול אצלי יעידו שתמיד ככה).

אני לא מסונכרנת עם לוח השנה העברי אבל מסתבר שכולם באינסטגרם כן אז הבנתי שט״ו באב והכנתי מחווה משל עצמי

אז הפרויקט כתיבה הזה שלקחתי על עצמי נועד להיות בדיוק ההפך. 

אין כאן תוצאה, אני לא יודעת אם אי פעם תהיה. 

אני יודעת בוודאות שזה כיף לי אבל כשאין לי כוח או חשק קל לי מאוד לוותר על מה שאין בו תועלת ברורה. 

הבטחתי לעצמי שהפעם זה לא יקרה.

אז הנה אתם קוראים הקדמה לפרק שבה אני פשוט מספרת על זה שאין לי רעיון אבל שאני מחוייבת לדבר.

סיפרתי את זה לאמא כשהיא התקשרה אליי.

עשינו שיחת התעדכנות והתפלספות כמו שאנחנו אוהבות. דיברנו הרבה על הבית ועל המשפחה שלנו ובסוף השיחה היא הזכירה לי עיקרון יפה שתמיד אמרו לנו בבית והספקתי לשכוח ממנו-

המציאות היא כדור שוקולד.

אני אסביר את הכוונה:

כשהייתי קטנה, אם היינו מכינים עוגה והיא לא יצאה טוב ההורים היו אומרים לי: תכיני מזה כדורי שוקולד.

זה סוג של שם קוד ל-אם לא הסתדר בדיוק כמו שרצינו, אפשר לעשות הסבה למשהו חדש ולא פחות טוב. כי עוגה נפולה זה קצת באסה אבל מי לא אוהב כדורי שוקולד? אז המציאות היא כדור שוקולד.

היא אוסף של תכניות ורצונות שחלקם קורים וחלקם לא בדיוק. אבל גם כשהמציאות היא לא בדיוק מה שרצינו, אפשר עדיין ״לעשות ממנה כדורי שוקולד״. להפוך אותה למשהו חדש ודומה, כי המרכיבים (הרצונות) כבר שם, רק צריך אג׳סמנט קל.

ובאמת השבוע התמודדתי הרבה עם מקרים שבהם הרצונות שלי והמציאות לא עמדו בקנה אחד. יכולתי (וגם עשיתי את זה) להתבאס ולהתכנס אל תוך הקונכייה שלי שבה אני כועסת ומבואסת.

המקרה הכי בולט של השבוע היה הניסיון הקשה והכואב שלנו להתחבר לאינטרנט בבית.

מי חשב שמכל בירוקרטיות ההגירה דווקא חיבור לאינטרנט יהיה מה שישבור אותי.

אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, העולם הגדול, אמריקההה

הם למעשה חבורה של אנשים בעלי ראש קטן מאוד, שמסירים אחריות ויודעים לעשות דבר אחד בלבד.

לכל אחד במדינה הזו יש תפקיד אחד. וזהו. אין ימינה ואין שמאלה. אין חיבור מערכות, אין ניהול של אנשים, אין הבנה של הסיטואציה ואין יכולת לפתרון בעיות או ניהול משברים.

אני עדינה במילותיי מאוד.

למשל, ידעתם שלמוקד הטלפוני אין יכולת לבצע פעולות? הם שם כדי להקשיב לכם ולהגיד לכם שאין להם מה לעשות עם הסיפור המצער שלכם, שהם משתתפים בכאבכם על חוסר ההבנה אבל שאין להם מה לעשות. המשפט האהוב עליהם WE DON'T DO THIS. 

יואו

אני יכולה לתלוש לעצמי שערות כשאני שומעת אותם אומרים את זה.

בשביל פעולה פשוטה של להתחבר לקו טלפון ולאינטרנט הביתי, בילינו בסניף מעל 6(!!) שעות, פלוס שמונה וחצי בטלפון (במצטבר). ואם חשבתם שזה אומר שהכל נפתר אז זה תמים וחמוד כי לא. 

כבר מעל שבוע שאנחנו מתעסקים בזה אנד סטיל קאונטינג.

מי האמין שהדבר העיקרי שאני אתגעגע אליו אחרי חודש וחצי כאן זה המוקד של סלקום.

אני באמת מתגעגעת לזה אבל לא כי אהבתי את סלקום (גם איתם יש לי ביף) אבל אני מתגעגעת ליכולת לדבר עם מוקד שירות ושיבינו אותי.

אפילו לכעוס עליהם בטלפון כי הם חוזרים על אותו המשפט היחיד שהם יודעים לומר בטון מאוד מנומס אז זה כמו לדבר לקיר.

איך זה עובד בארץ הרי? כשכועסים על המוקד הם אומרים את המשפט האלמותי ״אני מעביר את הפניה שלך הלאה״ נכון? אז אין כאן כזההההה. תעשו כאילו אתם עוזרים לי בחייאת

תעבדו עליי שאני אאמין

כלום.

בוקים.

יום למחרת סאגת הסניף ניר שאל אותי אם אני מתגעגעת הביתה.

הוא מאוד מתגעגע. שאלתי אותו למה הוא מתגעגע

הוא אמר: לחברים ולמשפחה, למסיבות שהיינו יוצאים אליהן, לבית שלנו, לתל אביב, לחברים מהעבודה הקודמת.

אני לא מתגעגעת ככה.

אני בכלל לא חושבת שאני אדם מתגעגע או נוסטלגי.

אלה לא דברים שמניעים אותי או מעסיקים אותי.

מעטים האנשים שאני יכולה להתגעגע אליהם (רק ניר הוא אדם שהתגעגעתי אליו עד לרמת כאב ובכי).

למקומות אף פעם לא התגעגעתי.

אהבתי מאוד את הבית הקודם שלנו. אבל ברגע שהחלטנו לעזוב הוא הפך להיות פשוט קירות שאין לי שום סנטימנט אליהם, אז גם אין לי למה להתגעגע.

או למשל, אני עדיין חושבת שתל אביב היא העיר הכי טובה בעולם.

אני אוהבת את העיר הזו ואני מרגישה שהיא חלק ממני כמו שאני חלק ממנה גם כשאני לא נמצאת שם.

אבל להגיד שאני מתגעגעת? לא בדיוק..

כשאני כן מתגעגעת אני חושבת שאני מדברת על הנוחות שלי.

אני מתגעגעת לידיעה אני שייכת, לנוחות של להסתובב ברחוב, מתגעגעת להתניידות שלי באופניים ולעובדה שהייתי משאירה אותם זרוקים בכל מקום באמירה של ׳אני חיה בקיבוץ הכל טוב׳.

כאן בעיר אני מסתובבת עם הדברים שלי צמוד אליי כי גונבים פה הכל בכל מקום ואני מרגישה חשופה.

גם בתל אביב לא חסרים מקרי גניבות כן? אבל הרגשתי חסינה. מי יכול עליי בעיר שלי?

אז אני מתגעגעת לתחושה מסוימת, כנראה בעיקר כי היא עוד לא קיימת כאן.

אני מתגעגעת לשגרה.

לאנשים שאני אוהבת אני לא מתגעגעת בצורה כזאת. אל תכעסו עליי.

אבל אני יכולה לדבר איתכם, אני מתעדכנת בשלומכם ואתם בי. 

אמנם הפרשי השעות זה חרא אבל זה אפשרי ואני משקיעה בזה הרבה מהזמן שלי.

אז ההבדל העיקרי הוא שאנחנו לא נפגשים פיזית. אני יכולה לחיות עם זה.

למעשה אני מרגישה את הקרבה של האנשים שאני אוהבת באותה הצורה שהרגשתי בארץ ואפילו קצת יותר.

בואו, עם אף אחד מכם לא נפגשתי כל יום אלא גרתם בניין לידי (כמו לוטן), אבל גם זה לא באמת קרה כל יום.

השבוע אפילו הצלחתי להיות נוכחת דרך נפלאות הטכנולוגיה בברית של ארי, הבן של חברים מאוד קרובים שלנו. ארי הוא הבן השני של בר ויאנה שיחד עם עופרי וניקיטה הם משפחה שבחרנו. סליחה על הקיטש של המשפט הזה אבל לא הצלחתי לנסח את זה בדרך אחרת..

בר, ניקיטה וניר גדלו יחד בפנימייה. עם השנים אנחנו בנות הזוג הצטרפנו ואני רואה אותם כמשפחה לכל דבר. גם הם רואים אותנו ככה כפי שניתן לראות:

ברית זה אירוע קשה מאוד ואולי מזל שחוויתי אותו מרחוק. כמו שידוע לכל קרוביי, אני אשמח ללדת רק בנות. 

אני חוזרת לשיחה שהייתה לי עם אמא- היא סיפרה לי כמה היא למדה ממני וכמה הרעיונות שלי והדרך שבה אני תופסת את החיים השפיעה עליה.

היא אמרה שהיא למדה ממני על הדרך שבה אני רואה את העולם והדרך שבה אני מביאה את היוגה לחיים. קודם כל איזה דבר מדהים זה לשמוע מאמא ואני אחבר את עצמי שוב אל היוגה כי אני באמת נעזרת בעקרונות של הפילוסופיה הזו בחיים וביומיום באופן הכי אמיתי ולא קלישאתי שיש (לפעמים כן קלישאתי):

יש מושג שאולי יצא לכם לשמוע עליו כי הוא מוכר: קארמה. 

קארמה פירושה פעולה.

קארמה יוגה שמה דגש על הפעולה עצמה ולא על התוצאה שלה:

התרגול מנסה ללמד אותנו לייצר פעולות ללא תלות בתוצאות שלהן.

הרבה מהמתח שאנחנו חווים מגיע כי אנחנו מרוכזים כל כך בתוצאות ובשורה התחתונה של ׳מה יוצא לי מזה׳ שאנחנו מפספסים את הדרך ובעיקר את מה שאפשר ללמוד ולהרוויח מעצם ההליכה בדרך.

החיים הם לא חיבור של תוצאות, זו הליכה בדרך. סליחה שזה נשמע כמו קטע מהצ׳אט, אני מבטיחה שזה לא, פשוט זה המצב.

היוגה שמה דגש על ההליכה בדרך ועל ההולך בדרך אך ורק לשם המודעות אל הדרך.

תוך כדי הדרך יש כמובן שינויים ופירות מהדבר, אבל היא לא נגמרת בשום שלב. אין קו סיום להגיע אליו (בניגוד להתנהלות שלנו שכל הזמן מחפשת את קו הסיום המומצא הזה).

אני חושבת על כמות הדברים שהפסקתי או הפסדתי כי הם לא היו ׳תועלתניים׳ מספיק בעיניי, וחבל. 

השבוע הזה היה בדגש על התמדה בפעולות כשם שהן פעולות ולא על מה יוצא לי מהן. זה נכון על לשבת ולכתוב, זה נכון על להתלבש גם כשאף אחד לא ראה אותי וזה נכון על בערך כל מה שעשיתי השבוע. 

המקום היחיד אולי שאני כן בדגש על פעולה ולא על התוצאה שלה זה כשאני יושבת לקפה שלי.

לא סתם אני מתייחסת לזמן הזה כמו אל טקס.

כשאני יושבת ומסתכלת על העוברים והשוות (מילותיו של אבא), אני בזמן הכי יצירתי שלי.

אלה הרגעים שאני חושבת, ממציאה, חולמת, מתכננת, הכל. זו הסיבה העיקרית שאם אין לי את הטקס היומי הזה אני עצבנית. זה אפילו לא הקפה עצמו, זה הזמן שלי עם עצמי.

זה לא אומר שיש תירוץ לקפה גרוע, הוא עדיין חייב להיות טוב.

מצאתי השבוע מקום מעולה שהגיע באופן מפתיע דרך המלצה של ניר.

אני אומרת מפתיע כי לרוב כשניר ממליץ על משהו אני יודעת שהוא יהיה לא טוב.

סליחה מה לעשות לי יש ציפיות מאוד מסוימות ולניר אין טעם. אין מה לעשות זה כמו שכשהוא לא אוהב מה שאני לובשת אז אני יודעת שזה יפה.

בכל אופן, הוספתי אותו לגוגל מאפס שהכנתי על כל בתי הקפה שהייתי בהם עד כה. המפה הזו לאט לאט מתמלאת.

אני חושבת להוסיף אותה לכאן כדי שיהיה לי שמגיע לעיר. חח כאילו אנשים מגיעים לכאן באהלן אהלן.

אניווי, תגידו לי אם יש טעם להוסיף

ֿההמלצה המדוברת

נשיקות