משבר זהות

‏אני מוצאת את עצמי מתעסקת כל הזמן במה קורה בישראל ומה קורה ב״משחק״ שאני עזבתי.

איזה לא סקסי זה לעבור לצד השני של העולם, לעיר הכי מטורפת שיש, ולהתעסק במה שקורה בישראל הקטנה.

זה אפילו לא דברים מעניינים או חשובים שאני מתעסקת בהם!! מה אכפת לי מי מוציאה רטריט וכמה אנשים הגיעו לשיעור של מישהי ומי עשתה קורס?? אכפת לי.

**אני גם כן חושבת הרבה מאוד על מה שקורה בארץ בכל שאר המובנים. יש משהו במרחק שגורם לי אפילו יותר לכעוס ולהתעצבן מחוסר צדק, לדאוג לשלומם של הקרובים לי ולדאוג לעתיד של המדינה הזו. אבל אי אפשר כמה נושאים כבדים בפרק אחד. אנשים באו כאן לאסקפיזם אז חוזרת לדבר על עצמי:

אני מקנאה.

מקנאה בכל מי שיש לו שגרה, בכל מי שנראה לו שהוא יודע מה הוא עושה, בכל מי שמצליח לנהל איזושהי יציבות, בכל מי שנראה לו שיש משמעות בדברים שהוא עושה, כי בתוך כל מה שאני עושה כאן, אני עדיין מרגישה ריקה מאיזושהי משמעות שהייתי רוצה שתהיה לי, או כזו שאני חושבת שהייתה לי בארץ.

אני רואה מורות ליוגה מפרסמות תוכן מקצועי, ריטריטים, סדנאות, שיעורים. אני רואה פרויקטים חדשים וגדולים, אני רואה התפתחויות ושינויים כאן מרחוק ואני שמחה בשביל כולן! באמת מהלב שלי!

ועדיין אני מרגישה גם כוסאמק. אין לי משהו יותר טוב להגיד

אני מ ק נ א ה 

עם זאת...…. אני מסתכלת על זה וגם לא באמת רוצה להתחלף איתן. זתומרת, קצת משחרר לא להיות ״חייבת״ לשווק את עצמי ולדבר על יוגה כדי ״למכור״ אותה.

אין ספק שזה חלק מהמשחק ואי אפשר גם לשחק בו וגם להתלונן על החוקים, אך נעים לי לקחת הפסקה מזה.

אני רוצה לדבר עוד יוגה. אני רוצה לעשות עוד יוגה. זה כל מה שאני יודעת לעשות. נראה לי….. אני גם יודעת לבשל, להפיק, לעצב, לטפל, אני אוהבת לדבר על היסטוריה, מגמות וטרנדים, אני מבינה בפוליטיקה ויש לי הרבה מה לומר בנושא. ידעתם שבכלל רציתי להיות עיתונאית ואחרי זה להיכנס לפוליטיקה? זו הייתה התכנית שלי בגיל 20. בסוף בחרתי בבריאות הנפשית שלי.

לא דיברתי על זה בהרחבה, אבל הוקל לי מאוד לסגור את העסק ולשחרר את מה שעשיתי בשנים האחרונות. 

שוב! שלא יובן לא נכון! אין דבר בעולם שאני מוצאת ממלא יותר ומספק יותר מהעבודה שלי. אני פשוט לא עובדת בה יותר.. כרגע אני לא עובדת בשום דבר יותר חוץ מלייצר לנו כאן בית, שגרה וסביבה נעימה. 

מאז שמצאתי לנו בית והמשימה הזו ירדה ממני, אני חווה, איך נקרא לזה.. משבר זהות (?) הייתי בתרגול אשטנגה (שאגב זה הדבר היחיד שאני מצליחה לתרגל כאן אבל בארץ משמעותית יותר טוב) והוא היה תרגול לא טוב שלי. לא הרגשתי טוב, הייתי מפורקת מעייפות, הגוף שלי לא נתן את הופעת חייו וזה נתן לי פתח מצוין לאכול לעצמי את הראס. על מה? על מה לא.

1. אני לא נמצאת בתרגול הפיזי שלי איפה שחשבתי שאהיה במרום גילי (לא רוצה לשמוע מילה ממי שמבוגר ממני, זה בכל זאת הגיל הכי מבוגר שהייתי בו). 

2. אני פתאום מתמודדת עם כאבי גב(??) כבר כמה חודשים.

3. דברים שהיו קורים אצלי בגוף בקלות פתאום נהיו דבר ממש קשה לעשות. אני פסע מלקום מהספה ולהגיד אוי ווי.

4. אחר כך חשבתי על הקריירה שלי. למעשה אין לי כזו כרגע. היה את מה שעשיתי בשנים שלי בתל אביב. זה אחלה. למדתי המון, התנסיתי, חוויתי הצלחות וכשלונות. אוקיי ו?עם מה אני ׳הולכת למכולת׳? עם כלום. אז מה זה שווה? לרזומה? ללימודי החיים? סבבה. אני היחידה בזוגיות הזאת שלא קנתה דירה בנתיים. כן ברור לי שלא כולם בגילי קנו דירה או בכלל מעוניינים בזה, וגם עוד יותר ברור לי שניר הוא לא דוגמה לשום דבר בעולם כי הוא לא רק חתיך הוא גם מוכשר, מוצלח, שאפתן ופנומנל.

5. מי אני בלי ניר והזוגיות שלנו?

כל המחשבות האלה עברו לי בטווח של 3 דקות בתרגול ואז פשוט חזרו על עצמן בלי סוף.

האיש שידו בכל

כמו שאמרתי, כרגע אני לא מלמדת, אבל אני בכל רמח איבריי מורה ליוגה אז אני משתדלת טו פרקטיס וואט איי פריצ׳ ולהזכיר - אין אף דבר חיצוני שמגדיר אותי. אין דבר חיצוני שמגדיר אותנו. למעשה אין שום דבר שמגדיר אותנו.

הגדרה עצמית בצורה שאנחנו מכירים אותה היא אשליה. הנה תראו אותי:

״מורה ליוגה״

אז מה אני כשאני לא מלמדת?

מה אני כשאני מרגישה שמחה והקלה לסגור את עסק היוגה שלי?

מה אני כשאני ״נוטשת״ (כן מילה קשה אבל תזרמו איתי) את המתרגלים שלי, שסומכים עליי?

מה אני כשאני מתעסקת רק במעבר של החיים שלנו לצד השני של העולם?

ברור לי שזה הגיוני שהפוקוס שלי הוא על הרילוקיישן, בסדר.

אבל זה קצת יותר מזה - אני באמת לא יודעת מה אני עושה עכשיו.

הייתה לי שיחה עם נועה חברה שלי, שהיא גם מורה ליוגה, ובאה לבקר אותי כאן בעיר.

כשאני אומרת באה לבקר, אני מתכוונת שהיא הגיעה לישון איתנו בלילה הראשון שלנו בדירה כשעוד לא היה אפילו מזרון ובקושי הייתה דירה.

נועה היא מהאנשים שהכי קל לי לדבר איתם על הנושא כי היא מאוד מבינה על מה אני מדברת, ואנחנו גם מאוד דומות בהשקפות העולם שלנו אז זה קצת לשכנע את המשוכנעים.

בכל אופן, סיפרתי לה שאפילו ש״יצאתי מהמשחק״ אני עדיין מאוד מונעת מבפנים מהדברים האלה שאני רואה שקורים בלעדיי. אם בתל אביב הייתי רואה מישהי אחרת ומקנאה זה היה מניע אותי ללעשות או ללא לעשות (ולרחם על עצמי). כאן לעומת זאת, אני רואה, מקנאה, ואז אין שום פעולה. נראה לי שזה מובן למה.

מכאן עולה לי השאלה - למה לעזאזל אכפת לי כל כך???

מהשיחה שלנו, אני חושבת שהדבר הזה קורה כי כל כך התרגלתי אליו שהוא כבר הפך לחלק ממני - המחשבות האלה של ׳יכולתי לעשות את זה יותר טוב׳ / ׳זה היה רעיון שלי קודם׳ / ׳אני גם רוצה להצליח כמוה׳ ועוד ועוד ועוד. נועה אמרה דבר חשוב ונכון: המחשבות והפעולות האלה בנו את הדמות שהייתי במשך הרבה מאוד שנים. היום, הן חלק ממני אבל הן כבר לא משרתות את הדמות הנ״ל כי היא כבר לא קיימת. נשאר בתוכי רק מה שלמדתי מהחוויה.

אם אנחנו רגע נתעמק ברעיון הזה של ׳דמות׳ או הגדרה עצמית:אם היא תלויה בדבר היא לעולם לא תהיה יציבה וזהה. אם היום אני מורה ליוגה וזה מה שמגדיר אותי, ביום שאני כבר לא מורה ליוגה, מה כן מגדיר אותי? זה נכון לכל דבר: כסף, סטטוס, מקום מגורים, יו ניים איט.

התרגול הפנימי מנסה ללמד אותנו את השחרור מ׳הגדרה׳ בצורה דיכוטומית כזו.אני עדיין אותה אני גם כשאני בתל אביב וגם כשאני פה בניו יורק; גם כשלימדתי באופן יומיומי וגם עכשיו כשאני לא מלמדת בכלל.

הריק שנכנסתי אליו הוא מרגש ומלחיץ בו זמנית-

מצד אחד, יש לי הזדמנות אמיתית לגלות מה אני רוצה לעשות וגם איך.

בתל אביב התגלגלתי מדבר לדבר (ידעתם שלא הייתה לי כוונה אף פעם לפתוח סטודיו?). לא הייתה לי הזדמנות לדף חלק לחלוטין, אלא זה היה שילוב של ספונטניות, כיבוי שריפות, הנעה מתוך מה יחשבו עליי ועוד.

מצד שני, מה אני רוצה? לאן אני מכוונת? יש לי מה לייצר כאן שורשים אמיתיים? הרי אין לנו מושג לכמה זמן אנחנו נמצאים כאן? האם לייצר רק דברים זמניים? אני בכלל יודעת לעשות משהו מתוך ידיעה שהוא תכף נגמר?

האמת שהכתיבה מזכירה לי משהו.

לפני שנה בערך כשהתמקדתי ברשת ביצירת תוכן מקצועי פרופר, הייתה לי את אותה התחושה ״אבל מי אני? כי אני יותר מ״רק מורה ליוגה״ ותהיה ביני לבין עצמי איך אני יכולה להביא עוד תחומי עניין שיש לי בחיים כי יש לי. הם פשוט לא קשורים לדמות שייצגתי ברשת.

אני אוסיף כאן צילום מסך של מתי כתבתי את הפתק הזה:

בדיוק שנה עברה

ואני אתן לעצמי את הקרדיט שאני עוד דברים שיכולים לבוא לידי ביטוי. ובעיקר אני אזכיר לעצמי כשגם שהייתה לי ״הגדרה עצמית״ ברורה לצורך מטרה ברורה, זה היה לא מספיק ועדיין התעסקתי בשאלה של מי אני.

מכיוון שהוראה היא חלק מהותי ואני רוצה(!!!) לעשות את זה - אני מתכוונת להתחיל ללמד גם כאן אבל פתאום אני מגמגמת. איך מתחילים, מה הדבר הכי נכון לעשות? אני מכירה את התשובות לשאלות האלה כי חוויתי את זה גם בתל אביב.

ועדיין, אני מוצאת את עצמי חוששת, מבולבלת, מפקפקת בעצמי ובערך שיש לי לתת. מה אם שכחתי? מה אם שכחתי איך עושים ומה אומרים ואיך טובים בזה? אולי אני כבר לא טובה בזה? אולי המשכתי הלאה? אבל הלאה למה?

אין לי תשובות לשאלות האלה כרגע

מצד אחד זה בסדר כי מקום לשאלות=מקום להתפתחות ושינוי

מצד שני כוסאמק למה אין לי תשובה איזה מלחיץ זה להיות בלי תשובות לשאלות כל כך מהותיות.

ועכשיו לנושא שאין לי איך להיות בו מלנכולית: קפה.

תראו, באמת של של האמת

האני מאמין שלי

בסיס אמונותיי

קודש הקודשים

לא עושים קפה בהליכה

אני מתנגדת לזה רעיונית, עקרונית ומוסרית 

אתם תאכלו סטייק בהליכה? לא. נכון? אז למה קפה? 

יש אוכל ספציפי בלבד שאפשר לאכול בעמידה או הליכה וזה אך ורק אוכל של קבלת פנים באירוע. זה אוכל שנועד ללכת אותו כי יש מלא אוכל לאכול אז שלפחות ירד בדרך כאילו עשינו פעילות גופנית כדי לבטל את הקלוריות. אבל עזבו אוכל גם שם אני פלצנית אני מדברת על קפה עכשיו. 

קפה זה טקס. צריך לשבת ולכבד את המעמד. זו בדיוק הסיבה שאני בחיים לא אקום מהמיטה וישר אלחץ על המכונת קפה בבית. 

1. כי אני לא אוהבת קפה בבית

2. כי זה לא דלק לשם התעוררות אצלי. אני לא צריכה קפה אני רוצה אותו

אבל אבל אבל

השבוע עשיתי בעיקר קפה בהליכה

יש לי תירוץ

היו לי הרבה סידורים לא מעניינים אבל חשובים שהייתי צריכה להתייצב עבורם בבקרים אז דספרט טיים קול דספרט מובז. 

מצאתי לשמחתי קפה שאני מאשרת בדרך מהדירה לרכבת. 

קפה חלון. מכירים? באים מזמינים מהחלון וביי. 

אם זה היה קפה בישיבה הוא היה מקבל ציון נמוך יותר

אבל כקפה להליכה הוא מתקבל על הדעת.

קפה שנקרא fellini cafe

יש לו כמה סניפים בעיר והוא חמוד ממש. טעמתי רק את האמריקנו בנתיים וגם יש שם מאפים שנראים נחמד לחובבי הז׳אנר, אני פחות בקטע.אולי גם על זה נדבר בהזדמנות שאם לוקחים משהו מתוק ליד הקפה זה אף פעם לא מאפה אלא רק שוקולד (בראוניז, כדור שוקולד, לא להתחכם).

מי יכול לספור כמה טעויות ניר עושה בתמונה?

נתראה בעדכון של שבוע הבא, מקווה לחזור להיות מצחיקה נשיקות